תרגום ועיבוד: דודו קורן, מתרגם

למקור: Style and Stylistic Accommodation in Translation

סגנון

סגנון הוא דבר בעל משמעות רחבה. מילון Encarta בשפה האנגלית מונה 11 הגדרות למושג זה. ההגדרה השלישית היא (בתרגום חופשי): אופן הכתיבה או הביצוע; האופן שדבר-מה כתוב או מבוצע, בניגוד לתוכן הכתיבה או הביצוע. כאן מתחיל דיוננו. לינץ' מפרש, במידה זו או אחרת, את משמעות המושג סגנון במובן הכללי כפי שאנו תופשים אותו בשנות בית הספר התיכון. הוא קובע כי במובן הכללי ביותר, משמעות הסגנון היא כל מה שאפשר לומר על האופן שאתה מציג את עצמך במילים, כולל נועם, בהירות ושלל תכונות בלתי ניתנות להגדרה, המבדילות בין כתיבה טובה לבין כתיבה גרועה. זכורה לי גם קפדנותם החמורה של המורים בעניין החסכנות, הדיוק והבהירות המהווים חלק בלתי נפרד מסגנון משובח. בקיצור, סגנון הוא מושג הנבדל מהמושג תוכן, והוא מוכוון לצורה ולאופי. לשון אחר, סגנון הוא ה"איך" בעוד שתוכן הוא ה"מה".

על אף שהסגנון הוא משני בקדימותו, אין ספק שחשיבותו רבה ביותר. ברור לחלוטין שסגנון מלוטש מיטיב להעביר את התוכן באופן מספק והולם. הנאמנות למקור היא תכונה חשובה ובלתי מתפשרת בתרגום, אך תרגום מדויק של סגנון המקור עלול לעורר בעיות לא פשוטות. בספרות, הסגנון מתבטא באופן שבו בוחר הסופר את המילים והמשפטים וכיצד הוא מארגן אותם במבנה הכללי של היצירה. הסגנון מאפשר למחבר לעצב את חוויית הקורא בעת הקריאה. למשל, מחבר מסוים עשוי להשתמש במילים פשוטות ובמשפטים ישירים, בעוד שמחבר אחר ישבץ ביצירתו מילים קשות ומשפטים מורכבים מאוד. במקרה כזה, שתי יצירות העוסקות בנושא זהה והנבדלות זו מזו בסגנון הכתיבה, יעוררו חוויה שונה לחלוטין אצל הקורא. אם לא מרבים בקריאה, קשה מאוד לקלוט את הדבר המכונה סגנון.

תרגום

א' נידה (1984) מגדיר תרגום כך (בתרגום חופשי): "תרגום הוא העתקת המסר השקול הקרוב ביותר משפת המקור לשפת היעד, ראשית מבחינת המשמעות ולאחר מכן מבחינת הסגנון". כיצד העברת הסגנון בשפת היעד הופכת לבעיה ולאתגר לכל מתרגם או מתורגמן? מתרגמים ומתורגמנים הם, למעשה, אנשי ביניים, או מתווכים. הסינים הקדמונים התייחסו למתרגם כ"שדכן" או "מתווך" ולתרגום כאמצעי המאפשר לשני הצדדים להבין זה, אך המקצוע לא נחשב יוקרתי באותם ימים. מובן שנוסף לכישורים דו-לשוניים, המתרגם נדרש להבין את שתי התרבויות. מתרגם המתווך בין תרבויות (המתאפיינות בהבדלי אידיאולוגיות, מוסר ומבנה סוציו-פוליטיים), חותר להתגבר על חוסר התאימויות הללו, העומדות בדרכו בתהליך העברת המסר. סמל בעל ערך בתרבות אחת, עשוי להיות חסר משמעות לחלוטין בתרבות אחרת, והמתרגם הוא זה שאמור לזהות את הפער ולמצוא דרך לגשר עליו.

עם זאת, קיימת משמעות נוספת לתפקידו של המתרגם כמתווך; המתרגם הוא במובן מסוים, "קורא בעל זכות יתר" של טקסט המקור. בניגוד לקורא הרגיל בשפת המקור או בשפת היעד, המתרגם קורא במטרה להפיק תוצר; הוא "מפענח" במטרה "לקודד" מחדש. לשון אחר, מידע אשר באופן רגיל היה משמש כתוצר סופי ועל-כן כנקודת סיום של תהליך הקריאה, משמש את המתרגם כקלט. כתוצאה מכך, המתרגם צריך לעבד את החומר באופן קפדני ושקול יותר מזה של הקורא הרגיל. בנוסף, חלקים שונים של הטקסט יכולים להאיר זה את זה ולהוסיף להבנה הכוללת. כל קריאה של טקסט היא פעולה ייחודית, תהליך הנתון לאילוצי ההקשר המיוחדים של המקרה, בדיוק כמו הפקת הטקסט עצמו. באופן בלתי נמנע, טקסט מתורגם משקף את תהליך הקריאה וההבנה של המתרגם, גורם נוסף המגדיר את המתרגם כקורא לא שגרתי. בעוד שהקורא הרגיל רשאי לערב את אמונותיו וערכיו בתהליך הקריאה היצירתית, המתרגם חייב להישמר ממעורבות יתר.

הכל מבינים כי תרגום בימינו הוא פעולת גומלין. פעולת גומלין היא הרעיון המרכזי. פעולת הגומלין היא תהליך המתרחש לא רק בין המשתתפים (דהיינו, "השילוש" המקובלת בתהליך התרגום: המחבר, המתרגם והקורא), אלא גם בין הסימנים המהווים את הטקסט ובין המשתתפים לבין הסימנים הללו.
המתרגם החמוש במתווה מבני מורכב זה, בוחר את אופי התרגום באופן האמור להנחות את הקורא המיועד בנתיבים שסלל מחבר טקסט המקור לקראת המטרה הנכספת – קליטת המסר התקשורתי. דהיינו, כל מה שנבחר מתוך משאבי מכמני הלשון וכללי הדקדוק של שפת היעד, חייב לייצג נאמנה למטרה הרטורית ולעקרונות הדיון אשר זוהו בטקסט המקור.
דקויות אידיאולוגיות דעות קדומות שמקורן בתרבות ומאפיינים נוספים בטקסט המקור, חייבים להימסר באופן מדויק ככל האפשר. לשם כך, התרגום חייב, לעתים קרובות מאוד, להתבצע תוך התאמה, (או סיגול). במקרה שלנו, ההתאמה מתבטאת בסגנון הכתיבה, או ליתר דיוק, באופן השכתוב.

התאמה סגנונית

מבחינה פילוסופית אפשר לומר כי תוכן וסגנון יוצרים שלמות שאינה ניתנת להפרדה חדה וברורה. כל תוכן, יהיה אשר יהיה, מבוטא בסגנון מיוחד. עם זאת, כאשר עורכים השוואה או בהנגדה, דקויות מסוימות באות לידי ביטוי באופן ייחודי בקרב קבוצת מחברים, בין סוגות ובתוך תקופה היסטורית נתונה.
מאמר זה מתמקד בשלושת ההיבטים הבאים: סגנון המחבר, סגנון הסוגה והסגנון ההיסטורי.

סגנון המחבר

סגנון המחבר תופס את המקום הראשון בחשיבותו בתחום הספרות. אנשי האקדמיה מעודדים את תלמידיהם לקרוא בהרחבה על סופר מסוים ולהשוות בין סופרים, כדי לעצב בתודעתם את מאפייני הסגנון של אותו סופר. לדוגמה, סגנון הכתיבה החסכני של המינגווי נראה לעתים פשטני וכמעט ילדותי, אך דרך כתיבה זו היא מחושבת ומיועדת ליצור חוויה מורכבת אצל הקורא. המינגווי משלב בכתיבתו תיאורי פעולה מנותקים, תוך שימוש בשמות עצם ופעלים פשוטים, כדי לתאר את תמונות העלילה באופן מדויק. בעשותו כך, המינגווי מצליח להימנע מתיאור ישיר של המחשבות והרגשות של גיבוריו. תחת זאת, הוא מספק לקורא את חומר הגלם ונמנע במתכוון להציג את נקודת הראות של הסופר, ועל-ידי כך מקרב את חוויית הקריאה ככל האפשר לחוויה האמיתית. המינגווי גם שאף לתת בכתיבה ביטוי אמין למציאות. הוא סבר כי סופר יכול להתייחס לנושא באופן בלתי משוחד, רק בתנאי שייקח בו חלק או יצפה בו מקרוב. ללא ידע כזה על נושא הכתיבה, התוצאה הסופית תהיה קלוקלת, מכיוון שהקורא יחוש בכך מייד. בנוסף, המינגווי סבר כי סופר הכותב על נושא מוכר, יכול לחסוך במילים ולהימנע משפע פרטים מיותרים בלי שהדבר יפגע באמינות המסר. הצלחת סגנונו הישיר בביטוי של תחושות בסיסיות אך עמוקות, תרמה לדעיכת הסיפורת הארכנית של התקופה הויקטוריאנית, אשר אפיינה את רוב יצירותיהם של הסופרים האמריקניים בתחילת המאה העשרים. הסופר משתמש במעברים ליריים כדי ליצור את האווירה המבוקשת בנפש הקורא – אושר, תוגה או כל רגש אחר. הסופר האמריקני הנרי ג'יימס עושה שימוש מזהיר בסגנון כתיבה מורכב ברומנים כמו כנפי היונה (The Wings of the Dove), 1902:

The two ladies who, in advance of the Swiss season, had been warned that their design was unconsidered, that the passes would not be clear, nor the air mild, nor the inns open—the two ladies who, characteristically had braved a good deal of possibly interested remonstrance were finding themselves, as their adventure turned out, wonderfully sustained.

מי שמתרגם את המינגווי, טוב יעשה אם ידבק בסגנון שתואר לעיל, אם כי כתיבה ספרותית משובחת נוטה בדרך-כלל להתהדר במילים גבוהות ובמשפטים מורכבים יחסית. הדברים באים לידי ביטוי במידה זו או אחרת בשפות שונות – כל שפה וסגנונה, כל שפה ואופיה. האבחנה הסגנונית מחייבת התאמה המסייעת לשמר את סגנונו של הסופר למרות המעבר בין השפות, ואולי אף בגללו. כדי שהתרגום יהיה נאה, קביל וקריא, חשוב מאוד להקפיד על העיקרון המרכזי – סגנון. קיימים מספר תרגומים לסיפור "הזקן והים" של המינגווי, כולם חותרים לאותו סגנון פשוט וחסכני. הגרסה הטובה ביותר היא, ללא ספק, זו שמיטיבה לשקף את סגנונו המיוחד של המינגווי. מצד שני, כאשר מתרגמים את הנרי ג'יימס, יש להקפיד על מבנה המשפטים המורכב ולבצע את ההתאמה הנדרשת.

סגנון הסוגה

מילון אנקרטה מגדיר את המונח סוגה (genre) כך: "קטגוריה של יצירות אמנות; אחת הקטגוריות לסיווג יצירות מכל הסוגים, לפי צורה, סגנון או תוכן". צורה היא מאפיין קרוב מאוד לסגנון. סוגות ספרותיות כוללות: ביוגרפיה ואוטוביוגרפיה, ספרות ילדים, כתיבה היסטורית, כתיבה מדעית, שירה, סיפור קצר ועוד. לדוגמה, הואיל וההיסטוריה היא סך כל אירועי העבר, כתיבה היסטורית אמורה להיות תיעוד אותנטי בכתב של כל הידוע על אורח חיי האדם והחברה בזמנים עברו, ועם זאת, השקפתו של ההיסטוריון מהווה חלק בלתי נפרד מהדברים. מכל תחומי המחקר והפעילויות הקשורה במילה הכתובה, היסטוריה היא קרוב לוודאי הנושא הקשה ביותר להגדרה, מכיוון שהניסיון לחשוף את אירועי העבר ולדווח עליהם באופן ברור ומובן, כרוך בהכרח בשימוש במגוון רחב של כלים בין-תחומיים וצורות כתיבה. כל ההיסטוריונים החשובים התמקדו באיסוף והתיעוד של עובדות הקשורות לדברי הימים של האנושות ולעתים קרובות במאמץ לגלות עובדות לא ידועות. לא נעלמה מעיניהם העובדה שהמידע שבידיהם אינו שלם, בחלקו שגוי או מבוסס על דעה קדומה ומחייב שיקול דעת זהיר. אולם המאפיין חשוב ביותר של כתיבה היסטורית הוא החתירה לכתוב באופן מציאותי ככל האפשר. בתרגום סוגה זו, המתרגם נדרש להתאים את הכתיבה לסגנון בשפת היעד. לדוגמה, הסינים מתייחסים לכתיבה היסטורית כאומנות הכתיבה המדויקת, הנאמנה למציאות והנמנעת מכל דיעה או השקפה אישית. המתרגמים הסינים מבצעים את ההתאמה לפי סגנון השפה הסינית המסורתית, על-מנת להבדיל בבירור בין העובדת ההיסטוריות לבין דעת ההיסטוריון על הנושא.

כתיבת מכתבים היא סוגה נוספת ולה מאפיינים משלה. כתיבת מכתבים מתחלקת באופן כללי לשניים: מכתבים עסקיים ומכתבים אישיים. דוגמת התרגום הבאה ממחישה היטב את תפקידה של ההתאמה בשמירה על הסגנון הנאות. מדובר במכתב דחייה לפרסום מאמר בעיתון או בכתב-עת:

קיבלתי את מכתבך. המאמר ששלחת מעניין וכתוב היטב, אך עקב אורכו ולאור אילוצי מקום, לא נוכל לפרסמו.

ללא התאמה, התרגום היה עשוי להיראות כך:

אתמול קיבלתי את מכתבך רב הערך והקדשתי מזמני כדי לקרוא אותו בעיון. המאמר ששלחת מצוין, אך עקב אורכו החריג, אינו מתאים לפרסום בעיתונינו, מאחר שצר המקום מלהכילו. אנו מצטערים מאוד על כך.

קרוב לוודאי שקורא ששפת היעד היא שפת האם שלו, יחשוב שמדובר בכתיבה ארכנית, מליצית ונימוסית יתר על המידה.

סגנון היסטורי

ההיסטוריה של הספרות האנגלית ידעה שני זרמים חשובים: הזרם הקלאסי והזרם הרומנטי. שני הזרמים יצרו שני סגנונות נפרדים.

קלאסיציזם במובן הכללי, משמעו בהירות, הידור, סימטריה ורוגע על-ידי הקפדה על צורות מסורתיות. קלסיציזם הוא לעתים מילה נרדפת למצוינות או איכות אמנותית ממדרגה ראשונה. ליתר דיוק, המונח מתייחס להערצה ולניסיון לחקות את הספרות, האמנויות היפות והארכיטקטורה היוונית והרומאית. מאחר שעקרונות הקלאסיציזם נשענים על החוקים והמנהגים של הקדמונים, המונח קיבל המונח קיבל משמעות של היצמדות לקנונים ספציפיים.
מתרגם המטפל בטקסט הכתוב בסגנון כזה, חייב לרכוש ידע רחב על הספרות והאמנות היוונית והרומית ולהתמצא במגוון היבטים תרבותיים נוספים, על-מנת לשמר את הארכאיזם בשפת היעד וכדי להצליח לבצע את ההתאמה הסגנונית.

על-אף שהמרכיבים הרומנטיים בספרות היו ידועים הרבה לפני כן, כמו בדרמות האליזבתניות, מבקרים רבים מתארכים את הרונמטיציזם בספרות האנגלית עם ההוצאה לאור של אסופת השירים "בלדות ליריות" (Lyrical Ballads) מאת וורדסוורת' וקולרידג' (1798). במבוא למהדורה השנייה של יצירה משפיעה זו (1800), וודוורת' מבטא את דעתו כי מקור השירה הוא "הגודש הספונטני של רגשות רבי-עוצמה" ומעודד את השימוש בסגנון רגיל וטבעי בכתיבת יצירות ספרותיות. קולרידג' מדגיש את חשיבות הדמיון של המשורר ואינו רואה חשיבות בדבקות בחוקי כתיבה שרירותיים. משוררים אנגלים רומנטיים כגון ביירון, שלי, רוברט ברנס, קיטס ואחרים הרבו להתמקד באני היחיד, בתגובה האישית של המשורר כלפי החיים.

בהשפעת רוח החירות ושוויון הזכויות של המהפכה הצרפתית, התנועות הרומנטיות חלקו רק את נס המרד בחוקים המוכתבים של הקלאציסיזם. המטרות הבסיסיות של הרומנטיציזם היו מגוונות: חזרה לטבע והאמונה בטוב לבו של האדם; הגילוי מחדש של האמן כיוצר יחידני עילאי; התפתחות הגאווה הלאומנית; ועליונות החושים והרגשות על ההיגיון והשכל. (מתוך Columbia Electronic Encyclopedia). ההיסטוריה של הספרות הסינית לא היתה שזורה בתנועה רומנטית או בזרם דומה במובן המערבי, אלא בעת החדשה. אפילו הסגנון המודרני הרומנטי המודרני אינו אלא חיקוי של תרבות המערב, או לפחות מושפע מרעיונות המערב. ייתכן שהדבר נובע מכך שהריאליזם היה מאז ומתמיד מגמה שלטת באופן מוחלט. אמנם קמו פה ושם מספר גיבורי ספרות רומנטיים, אך הם לא זכו לפופולריות רבה. תחום זה מחייב ביתר שאת להתאים את סגנון התרגום. המתרגם ניצב בפני דילמה קשה – התאמה נמרצת יתר על המידה במטרה לכוון לתמונת העולם התרבותית של הקורא, פירושה סילוף של רוח המקור, בעוד שהתאמה בלתי מספקת פשוט מרחיקה את הטקסט מהקורא. תפקידו או אחריותו של המתרגם היא למצוא את שביל הזהב בין שני הקצוות הללו. לפיכך, המתרגם נדרש להקדיש מחשבה רבה להתאמה הסגנונית ולנווט את דרכו בשיקול דעת מעמיק.

אפילוג

המחברת מקווה שהמאמר העוסק בסגנון ובתרגום המבוסס על סגנון יעודד מחקר ועיון נוספים במטרה לממש את מלוא חשיבות הסגנון בעבודת התרגום.